יומן מסע של מחפשת עבודה – שבוע רביעי / מאת: רוית

הם השתלטו לי על החיים, מסננים אותי עוד לפני שהכירו אותי, גורלי, כך אני מרגישה, בידיהם. אני מרגישה כאילו אני ילדה המשחקת במגרש של הגדולים. כולם שם מעבר לקו, כאלו בוגרים ורציניים – ולחפש עבודה זה עסק רציני כולם אומרים.

עוד שיחת טלפון...

"איך האנגלית שלך?" "מעולה" אני עונה.
"איך את בתוכנות?" "יודעת אופיס, אקסל, פאואר פוינט, הכל".
"את יכולה לעבוד מ- 08:00-17:00?" "ברור".
"ולתת שעות נוספות?" "ברור"
"ובשכר של 5,000 שקל ?" "ברוררררררררר"

ואני בכלל לא רוצה לעבוד בעבודה כזו.

אני לאט, לאט מתרחקת מאב הטיפוס של "העובדת האידיאלית", זו שאמורה להיות בערך בת 25 עם ניסיון של בת 40,
תואר שני,
רווקה שמוכנה לעבוד עד הלילה, כן וגם בסופי שבוע,
מוכנה לעבוד בשכר של 5,000 שקל.

לא רוצה לתת שירות יותר, לא רוצה להיות אחרונה בשרשרת החיול בכל חברה. כן, אני מזכירה בכירה, כן, אני מנהלת משרד ואני יודעת על כל מה שקורה בחברה וכן – כולם סומכים עליי – אבל אני עדיין מרוויחה הכי פחות מכולם, חשובה והכרחית, אך לא מוערכת מספיק.

יש לי "נרווים" חבל על הזמן, הכול מעצבן, הבית מבולגן וצריך לסדר כל הזמן, לעבוד בלהיות עקרת בית – אוף, אני לא טובה בזה. דוחפת עוד כדור שוקולד לפה, מכורה לשוקולד, מכורה לשינה, אני לא צריכה לעשות כלום – אני מובטלת ולכן עליי לעבוד במשרה של חיפוש עבודה – כך כולם ממליצים. אני צריכה להקשיב יותר.

13:30. הבנות בבית, שגרה. ארוחת צהרים, שיעורים, טלוויזיה, חברות, טלפונים.
אני עייפה, רוצה רק לישון, לא רוצה לטפל, רוצה שיטפלו בי.
הבנות שמחות שאני שם, הן מאוד תובעניות, רואות אותי ורוצות עוד ועוד.

 איזה כיף להן שאמא בבית.

 איזה כיף לי, אני בבית עם הבנות שלי בצהריים.

איזה קשה לי, אני מובטלת בלי עבודה, לא מכניסה כסף הביתה, חסרת ערך בעיני עצמי. זה מתחיל להשפיע, צעקתי על הקטנה והיא עכשיו בוכה. על כלום, סתם צעקתי, שחררתי קיטור, מסכנה.

אני רוצה לצעוק להן: "תבינו, אני מסכנה, אין לי עבודה".

אני גם כנראה מאוד תלושה מהמציאות. אני נשואה עם 3 בנות מקסימות, בעל תומך, כולם בריאים ברוך השם, בית נחמד, מינוס בבנק אבל חלום בלב ליותר, אה, כן ואני גם מובטלת, שם אני צריכה להיות במקום של להשלים עם הנהדר שיש, לא להיכנס לדיכאון מתקופה קצרה יותר או קצרה פחות של חיפוש עבודה. אבל לעזאזל – אני כל כך יותר מדי רחוקה משם. אני חיה בסרט.

תמיד היו לי שאיפות / חלומות גדולים. אף פעם לא בקטן, תמיד למרחק. היה איזה ספר סודי שדיבר על נבואה שמגשימה את עצמה, שאחרי שמבקשים הרבה זה בסוף מגיע. חולמת, אומרת בקול רם, עושה מה שצריך – וכלום – מישהו כאן עבד עליי.
 

לתגובות: [email protected]

ליומן מסע של מחפשת עבודה – שבוע שלישי לחץ/י כאן
מחפשים עבודה? אולי תבדקו את עמוד הדרושים שלנו לפי תחומים?